לפניי בקשה לעיכוב ביצוע של החלטת בית המשפט (כבוד השופטת אלשיך) מיום 19.7.12 , המאשרת את המחאת זכות התביעה העומדת לחברה שבפירוק (להלן: "
החברה"), נגד מקצת מבעלי המניות ונושאי המשרה בה, ביניהם JKV BETEILIGUNEGES GmbH (להלן: "
המבקשת") מהמפרק לעירא דביר והאחרים (להלן:
"המשיבים"), וזאת עד להכרעה בערעור שהגישו בעלי מניות מקבוצת השליטה בחברה כנגד ההחלטה (להלן: "
הבקשה", "
ההחלטה" ו"
הערעור", בהתאמה).
ההחלטה ניתנה בהסתמך, בין היתר, על דין וחשבון שהגיש המפרק, לתביעה בשיעור כספי ניכר הגם; שהמדובר בתביעה סבוכה ומורכבת, שאינה יכולה להתברר בהליך מקוצר בבית המשפט של הפירוק אלא בתביעה עצמאית. כונס הנכסים הרשמי והמשיבים תמכו בבקשה להמחאת הזכות שקדמה להחלטה, ואולם המבקשת התנגדה לה נחרצות, וביקשה להמשיך בהליכי גילוי המסמכים ובהגשת תגובותיה, טרם מתן ההחלטה.
ביום 31.10.13 קבעה כב' השופטת אלשיך שמאחר והיא שוהה בחופשה תועבר הבקשה לטיפולי.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, ואנמק:
הכלל הבסיסי בדבר עיכוב ביצוע של החלטת בית המשפט קבוע בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ולפיו "
הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". עם זאת, ההלכה הפסוקה מורה שבית המשפט רשאי לחרוג מכלל זה, אם הוכיח הצד שמבקש את עיכוב הביצוע שני תנאים: האחד, שסיכויי הערעור שהגיש טובים; השני, שמאזן הנוחות נוטה לטובתו, באופן שלו תידחה בקשתו לעיכוב ביצוע ההחלטה שעליה הוא מערער, ובסופו של יום ערעורו יתקבל, יגרם לו נזק בלתי הפיך. לעניין התנאי האחרון, שההלכה הפסוקה הכירה בו כבעל משקל הבכורה, נקבע זה מכבר כי ככלל, לא יעוכב ביצועו של פסק דין שמשמעותו חיוב כספי בלבד, מן הטעם שבמצב מעין זה מתקיימת האפשרות להשבת המצב לקדמותו [ר' ע"א 6479/13
בני אור אחזקות בע"מ נ' שבת
, פיסקאות 9 - 10 לפסק הדין (3.11.2013), והאזכורים המובאים שם].
טענתה העיקרית של המבקשת הינה שמשמעות ההמחאה היא למעשה שינוי סדרי הקדימויות בין בעלי המניות בחברה, וביטול זכות הקדימה שלה כבעלת מניות בכורה. מחמת מעמדה המועדף, לשיטתה, היה מקום להידרש ביתר שאת לעמדתה טרם מתן ההחלטה. נוכח טענות אלה סבורה המבקשת כי סיכויי הערעור הם טובים, כשהיא סומכת ידה גם על פגמים , דיוניים בעיקרם שנפלו, לטענתה, בהחלטה. כך, למשל, נטען כי ההחלטה ניתנה בטרם הושלם הליך גילוי המסמכים; בטרם ניתנה תגובתה לדו"ח המפרק ;בטרם הוכרעה בקשת המפרק למתן הוראות בדבר עצם הגשת תביעות מטעם החברה; וכי לא ניתנה לה זכות תגובה טרם מתן ההחלטה. לא ארחיב בעניין זה, שכן איני יושב כערכאת ערעור על החלטותיה של כב' השופטת אלשיך, שקדמה לי בטיפול התיק דנן. כב' השופטת אלשיך דנה בטענות אלה בהרחבה, הן במסגרת ההחלטה והן במסגרתן של החלטות קודמות בתיק, ובין היתר בהחלטה מיום 22.4.12, בה נאמר כי:
"
הדיון בזכות התביעה ובהמחאתה להבדיל מדיון בתביעה גופה אם וכאשר תוגש הינה התייעצות פנימית אשר לנתבעים הפוטנציאלים אין בה מעמד. זכות התגובה וההתנגדות של המשיבים ראשיתה מרגע שתוגש נגדם תביעה לגופו של עניין".
לעניין הליך גילוי המסמכים, קבעה כב' השופטת אלשיך שהבסיס הפרשה בעניין המחאת זכות התביעה הוא משפטי גרידא ו"ספק אם הוא נדרש להליך הוכחות" (עמ' 2 שורה 23-25 להחלטה).
באשר לתנאי השני של מבחן מאזן הנוחות, שהוא כאמור התנאי המהותי לצורך החלטה בדבר עיכוב ביצוע, טוענת המבקשת כי באם יתקבל הערעור, וזאת עת תנוהל התביעה, שהזכות לה הומחתה כאמור, או לאחר ההכרעה בה, יגרום הדבר לנזקים כבדים לצדדים שלא ניתן יהיה להשיבם לאחור.
לעומת זאת, הנזק היחיד שעלול להיגרם למשיבים, לדידה של המבקשת, הוא כי עילות תביעתם עלולות להתיישן בבוא עת התביעה, באם תתקבל הבקשה. לכך הציעה המבקשת פתרון לפיו היא מוותרת על כל טענת התיישנות בסכסוך דנן.
אין בידי לקבל את טענותיה של המבקשת בהקשר זה. ראשית, הנזק היחיד שעלול להיגרם לה הינו ההוצאות המשפטיות בגין ניהול הגנתה בתביעה העתידית, דהיינו נזק כספי ותו לא, ובגין נזק כזה, כפי שנדון לעיל, אין מעכבים ביצוע פסק דין. לא כל שכן החלטה, משנזק כזה ניתן לפיצוי כספי שיעמיד המצב כקדמותו. ודוק, נזק נטען זה ייגרם למבקשת גם לו תנוהל התביעה בידי כל גורם אחר, כטענת המשיבים. סבורני כי זה המקום לציין כי המבקשת כבר הקדימה והגישה ביום 12.3.12 בבית משפט זה כתב תביעה כנגד המשיבים, בגין אותה מסכת עובדתית אליה התייחס המפרק בדו"ח, כך שנדמה שהעלויות הכרוכות בהכנת הגנתה בתביעה שתוגש על יסוד המחאת הזכות לא תהיינה ניכרות ומכל מקום נראה שאין בעלויות משפטיות כדי להרתיע את המבקשת מהגשת הליכים ואין מדובר מבחינתה כ"נזק בלתי הפיך"; שנית, הצדק עם המשיבים כי אין בהצעת הוויתור על טענת התיישנות, כדי למנוע מנתבעים פוטנציאליים נוספים להעלות טענה דומה, דבר שיגרום נזק שאינו ניתן לתיקון למשיבים בתביעה. אוסיף כי בעניין זה יש ממש גם בטענות המשיבים בדבר הנזק הראייתי העלול להיגרם להם עם חלוף הזמן, בניהול תביעתם העתידית.
לאור כל האמור לעיל, אין בידי לקבל את הבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה.
לאור התוצאה אליה הגעתי, יש מקום לדון גם בבקשה נוספת שהוגשה בהליך שעניינה מתן הוראות (בקשה מס' 72) שהגיש המפרק ביום 8.7.13, במסגרתה ביקש את אישורו של בית המשפט להסכם המחאת זכות התביעה שגובש בינו לבין המשיבים (להלן: "
ההסכם").
בהתאם להסכם, קופת הפירוק תקבל 20% מהתשלומים שישולמו על-ידי מי מהנתבעים, ככל שתתקבל התביעה העתידית. שיעור תקבולים זה יותיר בידי החברה נתח מכספי התביעה, שאף עולה על זה שאושר על ידי כב' השופטת אלשיך בהחלטה דלעיל שעמד על 15%. איני רואה מקום להתערב בהסכמות הצדדים להסכם, משהן מיטיבות עם כל הצדדים והן רק פועל יוצא של ההחלטה.
לאור כל הטעמים האמורים, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית, ובהתאם להחלטה לפיה זכות התביעה הומחתה למשיבים, אזי זו תמומש בהתאם להסכם שבין המפרק לבין המשיבים.
ניתנה היום, ד' כסלו תשע"ד, 07 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים
.